תמונה זו היא חלק מחיי.
סבי מצד אימי מצביע על בנו, מי שלימים יאבד את ג'ינג'יות שערו אך יתהדר בזנב סוס לבן חביב ויגור בסין הרחוקה. אינני יודעת מדוע הצביע עליו אך כשמצאתי את התמונה הזו בארכיון המפואר של משפחתנו ("קופסאות הפלסטיק נמצאות על ארגז שמונח על ארון לבן משמאל, ותיזהרי כשאת נכנסת למחסן", כפי שהסביר לי אחי), נזכרתי באנקדוטה שסיפרה לי אימי (זו החמושה במשקפיים המעוצבים על פי צו האופנה דאז) מתקופת ילדותה:
"אחי, דוד שלך, ואני רבנו לא פעם, חתול ועכבר כמנהג האחים. אני, הקטנה ממנו, לא הרפיתי, ובכל הזדמנות הצקתי ועצבנתי. באחת הפעמים היינו יחד בחדר הילדים הגדול ברחוב הרצל בתל אביב. את זוכרת, איפה שסבתא הייתה גרה. ואני כהרגלי, מציקה ומפריעה לו בענייניו. כשפקעה סבלנותו החל לרוץ אחריי סביב השולחן הרחב שעמד במרכז החדר. בשלב מסוים עצרתי וזרקתי לכיוונו מחוגה שהייתה מונחת על השולחן. המחוגה נורתה לאוויר ונתקעה בארון העץ שעמד מנגד.
'אימא!' צרח הדוד שלך, 'תראי מה היא עושה, אני אהרוג אותה!'
סבתא שלך, אימא שלי, נכנסה במרוצה לחדר.
'עזוב, היא טיפשה, היא לא מבינה כלום…' ניסתה להרגיעו.
אני זוכרת כיצד התנדנדה המחוגה כמה שניות עד שנותרה תקועה כעדות אילמת למילים שליוו את מעשיי לאחר מכן: 'יכולת להרוג אותו, מה את עושה דברים כאלה?' אמרה לי סבתא שלך בחומרה רבה. נבהלתי, ומאותו היום הנחתי לכלי המלחמה והרשיתי לעצמי להמשיך להטרידו כך שיישאר בחיים…