תמונה זו היא חלק מחיי.
זהו אבי בהיותו בצבא. הוא נפטר בגיל שלושים, מוקדם מדי לכל הדעות. הייתי בת תשע וחצי באותה עת, ואין ספק שלימים הוא היווה עבורי השראה לכתיבה מרובה.
כשאבי נפטר החליט גיסו שעל הקבר שלו לא תהיה מצבה רגילה.
"למה רגילה? הרי הוא היה אדם לא רגיל…" אמר לי לאחר שנים כשכבר גדלתי להבין.
הגלגלים של הסמיטריילר שלו לקחו אותו לירושלים, לאיזה ואדי עלום בשכונת גילה. אז, לפני שלושים שנה ויותר, היו שם הרבה מאלה.
הוא הביט עמוק פנימה, למטה, וחיפש. סלע צור ענק ומחודד, כמעט דמוי אדם, נח בתחתית הוואדי. לבדו החליט שהוא יצליח לקשור, לחזק, לאבטח, למשוך, לגרור… אך באמצע המדרון הבין שסמיטריילר ואדם אחד אינם מספיקים כדי להביא את הסלע חי ושלם אל בית הקברות.
"מזל שכמה חברים הגיעו יחד עם המנוף שלהם…" סיפר לי בחיוך שהתפרץ מבין זקנו ושפמו המפואר.
הוא ואחיו של אבי הגיעו למוחרת אל בית הקברות מצוידים בסלע העצום.
חובשי המגבעות השחורות החמיצו פנים – לא יאה ולא יפה, וגם לא מכובד. סלע?
"לך מכאן. אני כבר אטפל בהם", אמר האח מבעד למשקפי השמש שלו.
כמה שעות לפני סגירת בית הקברות הוא צלצל אליו.
"בוא, תביא ת'סלע. בוא נגמור עם זה".
"אבל מה קרה בסוף? מה עם הרבנים שם?"
"עזוב. כמה מאות ונרגעו הרוחות. גם הם בני אדם בסך הכול…"