הזיכרון שלי הוא חבר מתעתע. הוא שטן או מלאך היושב על הכתף, והרגש שבי רוקד בהתאמה אליו – כך אני חושבת ולכן מבינה שיש לי את היכולת "לחשוב" את הזיכרון ל־טוב, ו"לחשוב" את הזיכרון ל־רע.
הפרטים היבשים של סיפור חיינו כוללים פעולות רבות: הלכתי לשם, פגשתי את, התקבלתי ולא התקבלתי, התחתנתי, התגרשתי, עשיתי ולא עשיתי ואין לזה סוף. אבל אותם פרטים יבשים אינם באמת סיפור חיי, אלא הרגש המתלווה אליהם הוא היוצר את הנרטיב שלי, ולכן את סיפור חיי. דוגמה פשוטה יכולה להוכיח זאת: שני אנשים הנמצאים באותו אירוע ומשוחחים עם אותו אדם, בו זמנית, מושפעים מאותה שיחה בצורה שונה. המידע היבש במקרה הזה הוא שלושה אנשים משוחחים. הנרטיב הוא ההתעוררות הרגשית של כל אחד מהם לגבי אותו מפגש. הזיכרון יכלול את המפגש כנתון אובייקטיבי אך יירשם ויקוטלג תחת החוויה הרגשית שנחקקה בפגישה, וכך הם יזכרו אותו. לכן קורה לא פעם שבעת תהליך כתיבת סיפור חיים יספר המרואיין על אודות אירוע מסוים, ובן הזוג או בת הזוג יספרו אותו אחרת. נזכור כי סיפור החיים הוא אישי, ולכן הנרטיב של אותו מרואיין הוא זה שייתן את הטון בסופו של דבר, אף שיש מקרים שבהם המילים על הכתב משתנות בהתאם לדברי המתלווה למרואיין. כל מקרה לגופו. על כל פנים, הדרך שבה אנחנו מחליטים לאפסן את הזיכרון במגירת המודע שלנו, היא הדרך שבה הוא יישלף כאשר נחשוב עליו שוב, כלומר ניזכר.
האם יש לנו שליטה על האופן שבו מקוטלגים הזיכרונות שלנו?
אני מאמינה שכאשר אנו בשלים לשיתוף פעולה עם התודעה שלנו, יש בכוחנו לאפסן זיכרונות באופן ידידותי עבור עצמנו. אסביר: רפלקציה על אודות התמודדותי עם עניין מסוים בחיי מולידה שני כיווני מחשבה עיקריים: המחשבה הביקורתית המאיימת, זו שבה השופט הפנימי שלי אינו מקל עליי אלא רק מקשה עליי, והמחשבה הבונה התורמת, זו המאפשרת לי ליישב עם עצמי את הסיטואציה בצורה חיובית יותר. אם אצליח לקיים בתוכי את המחשבה הבונה התורמת ולנטרל את המחשבה הביקורתית המאיימת, אזי יצרתי זיכרון תורם, כלומר הצלחתי "לחשוב" את הזיכרון ל־טוב.
איך עושים את זה? זאת כבר שאלה המזמינה לסדנאות חשיבה חיובית ולנתיבים של למידת עצמי ולמידת הרוח, ויש כאלה.
"מעניין ביותר", אמר המלאך היושב על כתפי.
"זה מאפשר לך להתמודד טוב יותר עם המציאות העכשווית שלך", המשיך בעודו מנקה בשקדנות את כנפיו.
"איזה מעניין ואיזה בּטיח", השיב כנגדו השטן.
"את כזו חסרת ביטחון שאפילו להביט בעיניים במה שקרה פה אין לך אומץ", המשיך ולא טרח אפילו להסביר.
למי הקשבתי הפעם?
למי אתם מקשיבים וכיצד אתם נעזרים בתודעה שלכם? חומר למחשבה…