היא כבר מזמן אינה עימנו, רק זיכרונה חוגג את עצמו החוצה, בכל פעם מחדש, כשמביטים בתמונה.

הינה משהו קטן על מישהי שהייתה… ומשהו קטן על מי שעוד נמצא:

בוקר בעצלתיים. חלקנו לא התעורר עדיין, וחלקנו התעורר ונראה מצחיק בשערו המשתולל על ראשו. ככה זה בקרים – מבלגנים את קצה הראש כמו שחלומות מבלגנים את קצות המחשבות.

הוא פקח עיניים. הכרית המעוכה מולו הייתה קרובה מדי, והיא, שישבה על הכיסא בוהה בחלל, הייתה רחוקה כל כך. זהו. עכשיו היא ריקה, נמצאת אבל איננה. האם רוח הבוקר לקחה אותה לטיול הרחק מעצמה? …אלצהיימר…

הגעגוע אליה מזמין אותו לא להרפות, כי אולי מתישהו, פתאום, היא תהיה נינוחה יותר לשיחה, למבט עמוק, לזיכרון צלול. כעת היא ריקה. אבל אולי באיזה יום היא תיזכר שהביטה בו ואהבה.

מוקדש לכל אותם אוהבים שיקיריהם חלו במחלת האלצהיימר, והם עדים לנסיגתם.